להב נ' בית המשפט ת"א ואח'

פסק דין

זוהי תביעה שבה עותר התובע לפיצוי בגין נזקים שנגרמו לו עקב הובלתו ממתקן כליאה שבו היה כלוא לדיון בבית המשפט לתביעות קטנות בתל אביב. התובע הובל לבית המשפט על ידי שירות בתי הסוהר (להלן: "השב"ס") חרף העובדה שהדיון בוטל מבעוד מועד.

ביום 24.6.09 הגיש התובע תביעה בבית המשפט לתביעות קטנות בתל אביב (להלן: "התביעה הקטנה" ו"ביהמ"ש בת"א"). בתביעתו טען לרשלנות בטיפולה של מזכירות ביהמ"ש בתביעה אזרחית אחרת שהגיש לביהמ"ש. הדיון בתביעה הקטנה נקבע ליום 30.9.09 (להלן: "הדיון").

ביום 21.9.09 החליט ביהמ"ש בת"א לדחות את הדיון בתביעה הקטנה לנוכח אילוצים של בית המשפט.

למרות דחיית הדיון הובל התובע במועד הדיון לביהמ"ש בת"א על ידי השב"ס. לטענתו נגרמו לו עקב כך נזקים, שבגינם עותר הוא לפיצוי בתביעה זו.

בכתב התביעה, שאת הנטען בו אימת התובע בעדותו, טען התובע, כי במועד הדיון הובל ממתקן הכליאה שבו היה כלוא לתחנת המעבר בכלא רמלה (להלן: "תחנת המעבר"). הוא הוסע כשהוא אזוק בידיו וברגליו ויושב בתא קטן ולא מרופד. בתחנת המעבר הועבר לרכב אחר שנסע לביהמ"ש בת"א. בביהמ"ש שהה עד השעה 14:00 מבלי שהתקיים דיון בעניינו ומבלי שהוסבר לו מדוע לא התקיים הדיון. לאחר מכן הוסע בחזרה לתחנת המעבר ברמלה, שם שהה עד השעה 21:15, ואז הוחזר למתקן הכליאה שבו היה כלוא. התובע טען, כי בתקופה הרלבנטית הוגדר כאסיר "טעון הגנה", אך במהלך הובלתו לבית המשפט נחשף במשך פרק זמן ארוך לאסירים אחרים שלא לצורך. בתחנת המעבר שהה באותו זמן אסיר אחר שעימו היה מסוכסך, שכן אותו אסיר תקף אותו בעבר. כמו כן שהה בחברת שבעה אסירים מעשנים.

בעדותו העלה התובע טענה עובדתית אשר לא נטענה בכתב התביעה, כי נודע לו אודות דחיית הדיון מראש, והוא הביא את הדבר לידיעתה של מפקדת האגף, ואולם זו החליטה להוציאו לבית המשפט מבלי שבדקה את הדברים.

בכתב ההגנה מטעמה טענה הנתבעת, כי פסק דינו של בית המשפט בתביעה הקטנה מקים מעשה בית דין, ודי בכך על מנת להביא לדחייתה של התביעה. עוד טענה הנתבעת, כי דין התביעה להידחות גם לגופה. לטענתה ביטולם של דיונים הינו אילוץ הנובע מן העומס הרב המוטל על המערכת המשפטית ואינו מקים עילת תביעה. בנוסף לא הוכיח התובע כי נגרמו לו נזקים. התובע נהג להגיש תביעות רבות והובל על ידי השב"ס לדיונים רבים באותם תנאים, ולמרות זאת לא עתר לפיצויים בנוגע להובלות הקודמות.

באשר לטענה לקיומו של מעשה בית דין, הרי שאין בידי לקבלה. התובע אומנם הגיש ביום 11.10.09, במסגרת התביעה הקטנה, בקשה להגדלת סכום התביעה שבה העלה את הטענות המועלות בתביעה זו. ואולם בהחלטתו מיום 13.10.09 ציין ביהמ"ש בת"א: "נראה כי בקשת התובע איננה קשורה לעילת התביעה, אלא קשורה לנסיבות הבאתו לבית המשפט ביום 30.9.09" (נספח ה' לכתב ההגנה המקורי מטעם הנתבעת).

אף עיון בפרוטוקול הדיון מיום 14.3.10 מלמד כי התובע הסכים להמלצת בית המשפט למחוק את התביעה לאחר שהוסבר לו כי יוכל להגיש תביעה חדשה (ראה: עמ' 2 שו' 23 לפרוטוקול אותו דיון), ומכאן שפסק הדין בתביעה הקטנה אינו יוצר מעשה בית דין ואין בכוחו למנוע הגשתה של תביעה זו.

ומכאן לגופו של עניין. בתביעה מועלות טענות לרשלנות הן של מזכירות ביהמ"ש בת"א, בכך לא הודיעה לשב"ס כדין על ביטול הדיון, והן של השב"ס, בכך שהוביל את התובע במועד הדיון לבית המשפט ועל פי הנטען התרשל בהובלתו. בנוסף מועלית בתביעה טענה של חשיפת התובע לעישון, אשר בה אדון בנפרד הואיל וקיים לגביה דין ספציפי.

עוולת הרשלנות מורכבת ממספר יסודות, אשר על התובע הנטל להוכיחם: קיומה של חובה מצד המזיק כלפי הניזוק, הפרתה של חובה זו, נזק וקשר סיבתי בין הפרת החובה לבין הנזק. סבורה אני כי במקרה זה לא הוכיח התובע כי נגרם לו נזק כלשהו כתוצאה מן ההתרשלות הנטענת, ולכן מתייתר הצורך לדון בהתקיימותם של יתר רכיבי עוולת הרשלנות במקרה זה.

התובע לא הביא כל ראיה המצביעה על כך שנגרם לו נזק כתוצאה מההתרשלות הנטענת. אומנם מקבלת אני את טענתו, כי נגרמו לו אי נוחות ועוגמת נפש כתוצאה מהובלתו לבית המשפט חרף ביטולו של הדיון. ואולם לא התרשמתי כי אלה מצדיקים פיצוי בנסיבות העניין. בפסיקה ביחס לפיצוי בגין עוגמת נפש נקבע כדלקמן:

"סבורני, כי אף אם התנהלות המערערת גרמה למשיב עגמת נפש במידה זו או אחרת, הוא לא הוכיח שמדובר בפגיעה המצדיקה פיצוי.

...

לא בכל מקרה בו אירוע נזיקי או הפרת חוזה גורמים לנפגע גם עגמת נפש, חובה על בית המשפט לפסוק פיצוי בראש זה. אינני נדרש כאן לשאלה העקרונית של הגישה הראויה לפסיקת פיצוי בגין נזק לא ממוני (ראו לדוגמה ע"א 3437/93 אגד אגודה שיתופית לתחבורה נ' אדלר, פ"ד נד(1) 817, 835; ע"א 611/89 דרוקר זכריה חברה קבלנית נ' נחמיאס, פ"ד מו(2) 60; ג' שלו וי' אדר, דיני חוזים - התרופות: לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי (תשס"ט) 307-303), אך כאמור לא כל עגמת נפש באשר היא תזכה בפיצוי, אף שעגמת נפש של ממש בודאי ראויה לכך. גם נדרשת הוכחה במידת מה של עצם קיומו של נזק (ע"א 8910/05 א. אדמון בע"מ נ' וינבלט [פורסם בנבו]); ובסופו של דבר, מסור הנושא לשיקול דעת, כפי שיפורט להלן" (ע"א 6884/09 הראל חברה לביטוח בע"מ נ' ירדני (17.8.10) בסעיף י"ז לפסק הדין).

בענייננו לא מצאתי, כאמור, נסיבות המצדיקות פיצוי עבור עוגמת נפש ואי נוחות, אף אם אומנם התרשלה הנתבעת.

הטענה האחרונה שבה נותר לדון היא טענת התובע כי נחשף לעישון בתחנת המעבר, עת המתין להגעת הרכב שהסיעו בחזרה אל מתקן הכליאה שבו היה כלוא. התובע טוען כי באותו זמן נחשף לעישון של שבעה אסירים שעישנו במקום. נושא מניעת העישון במקומות ציבוריים מוסדר בחוק למניעת עישון במקומות ציבוריים והחשיפה לעישון, התשמ"ג-1983 (להלן: "החוק"). החוק אוסר על עישון במקום ציבורי, כהגדרתו בתוספת, ומטיל על מחזיק של מקום ציבורי חובות הנוגעות למניעת עישון במקום. סעיפים 11 ו-11א לחוק מוציאים מגדר תחולתו את כוחות הבטחון, ובהם השב"ס, ואולם קובעים כי על השב"ס להסדיר את הנושא בפקודות שירות כהגדרתן בפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], התשל"ב-1971. בהתאם להוראות סעיפים אלה נקבעה פקודה מס' 01.23.00 של נציבות שירות בתי הסוהר שעניינה "הגבלת עישון במתקני שירות בתי הסוהר" (להלן: פקודת הנציבות). פקודת הנציבות מיישמת את הוראות החוק, ואוסרת על עישון במתקני שב"ס שונים (ראה: סעיף 4 לפקודת הנציבות). תאי האסירים לא הוגדרו כ"מקום ציבורי" שבו נאסר העישון.

לפיכך אני דוחה גם את טענת התובע כי נחשף לעישון בניגוד לחוק.

אשר על כן אני דוחה את התביעה. בנסיבות העניין איני עושה צו להוצאות.